זה אולי הפוסט שכתבתי
בהכי הרבה מקומות, פיזית.
התחלתי לכתוב אותו
בווינה, אוסטריה.
בווינה, אוסטריה
השתתפתי בכנס של התאחדות הצופים האירופאים. מלא מורעלים כמוני, בגילאים שונים
שבאים לתת מעצמם ולשתף מהידע שלהם במשך שלושה ימים, והכל בנועם שנהפך לזר ומחשיד
במחוזותינו. באחד המושבים בכנס, שהתחיל במשחק היתולי, שאלה אותי השותפה שהגיעה
איתי מישראל, אם אני קולט שזה מה שאנחנו עושים בגיל 30+. משחקים במשחקים היתוליים
עם עוד מטורפים כמותנו לדבר. פתאום זה הכה בי ושטף אותי מכף רגל ועד ראש. הרגשתי
שמח, הייתי מרחיק לכת ואומר מאושר. לעסוק במשהו שגורם לך להנאה ולסיפוק זה לא דבר
של מה בכך, זה נדיר. הייתי מייעץ לכולם לזנוח את העבודות שמאמללות אותם ולהתחיל
להגשים חלומות. אבל אז, אני חייב להודות, זה יהיה פחות מיוחד.
וינה אגב, מדהימה.
היו לי את החששות שלי שקשורים איך לא לשואה, אנטישמיות ולריבוי מוסלמים ברחובות.
הופתעתי מהנחמדות, הארכיטקטורה, היעילות היקית וכמובן איך לא, המטבח האוסטרי.
מבחינתי, בכל מה שקשור לגסטרונומיה אני נולדתי אוסטרי וחי בארץ בחטא. אני מעריך
תפוחי אדמה, כרוב כבוש, חמוצים, בירה, נקניקים וגבינות משובחות כמו אוסטרי ממוצע.
רק חבל שלא מחלקים דרכונים לפי העדפות אוכל. אגב הבגדים האוסטריים המסורתיים גם הם
יעילים להפליא.
למרות מזג האוויר
החורפי, והשלג שצבע בלבן את הבירה האוסטרית ספגנו את המקום וניצלנו אשתי ואני כל
רגע, כל שנייה.
המשכתי לכתוב את
הפוסט 3 ימים אחרי שחזרנו ארצה כ-30 ק"מ ממצפה רמון, בעודי משמש רכב פינוי
בטיול של השכבות הבוגרות. השקיעות היוו לי מוזה והדרכים היו מאלפות. שלמה ושלום
שרו לי כל הדרך. כל כמה זמן אני שוכח ונזכר מחדש, כמה ולמה אני אוהב את המדבר, את
השקט הסוער המתעתע שלו, שבהחלט ניתן לטעות בו. הזריחה בבוקר הקר תפסה אותי לא מוכן
כלל וכלל. צבעים כאלה לרוב נוטים לראות בין הדפים של מגזינים וגם הם עוברים איזשהו
עיבוד. התאהבתי לחלוטין, והמילים כדרכם- לא באו.
אני ממשיך לכתוב
מהבית. יום שישי ה-13, ובחדשות מדגישים שתי וערב את העובדה שהמדינה במצור. מזג
אוויר קצת סוער חשף אותנו במערומינו. כל הערב מתנגן לי בראש 'סע לאט' של אריק
אינשטיין. אני בטוח שלא רק לי. גם הוא עזב קצת בסערה. אריק אינשטיין שר בקולו את
פס קול חיינו. בתיכון, 'ראיתי אותה בדרך לגימנסיה', בצבא זמזמתי את 'דון קישוט'
ואז נסענו אני וחבר ל'פראג'. בזמן הלימוד לבחינות הלשכה ב'ימים הארוכים העצובים'
רק רציתי 'פסק זמן'. 'שבת בבוקר' הפך למשפחתי אחרי שנולד בני בכורי ואני נורא אוהב
לשיר לו את 'אדון שוקו'. אחרי שבוע עבודה מאומץ מתחדדת אצלי ההבנה שאני 'אוהב
להיות בבית'. וזאת רק רשימה חלקית. איתני הטבע שמשתוללים בחוץ חזקים יותר מכל
אפליקציה ומכל טכנולוגיה. הנבואה והבכורה לא ניתנה לאיש מאיתנו וכולנו בסופו של
דבר מאוד קטנים לעומת 'אמא אדמה'. זה משהו שאנחנו נוטים מעט לשכוח, ומשהו ששווה
להרהר עליו. במיוחד בימים כאלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה