כשהייתי בן 7 בערך, עולה חדש בארץ, ההורים שלי הכירו זוג עולים
וותיקים (שבשבילנו היו סוג של אלוהים). את האישה אני לא זוכר, אבל את הגבר שדמה
באורח פלא לגנרל נורמן שוורצקוף,
אני זוכר גם זוכר. פחות בזכות מראהו וגם לא בזכות אוסף הכובעים המרשים שהיה באמתחתו,
אם כי בזכות הבטחה שנשא בפניי פעם אחר פעם, אודות זוג אופני BMX שהיו ברשותו אותם הבטיח להעניק לי במתנה. כל פעם
שהתראינו הוא רכן לעברי וחזר על המנטרה (אז עוד לא ידעתי שזאת מנטרה) "אתה
חושב ששכחתי, ממש לא שכחתי". חודשים עברו והמנטרה הפכה לסוג של בדיחה משפחתית
פנימית. אופניים כמצופה לא קיבלתי ממנו עד עצם היום הזה. בשבילי, זה היה חלום
ושברו, מבוגר שנותן הבטחה ולא עומד בה. לאיזה עולם גידלו אותי לחיות?
את ה"גנרל שוורצקוף" מעולם לא שכחתי "בזכות"
ההבטחה הריקה שלו. היו עוד אנשים אותם וודאי הייתי שוכח, לולא דברים שאמרו לי ואשר
נצרבו בזיכרון למין לוחות ברית מודרניות. מהמורה שלי לספורט לא רכשתי אהבה למקצוע
(גם לא היום) אם כי את הידיעה הכל-כך ברורה ש"חרא צף", וזה נכון בכל
תחומי החיים. את העובדה שכולנו שווים גם שווים למדתי ממדריך הנוער במתנ"ס,
שעה שהתלהבתי מאיזה סלב בשקל הוא אמר לי שאין לי מה להתלהב מהסלב, הרי גם הוא,
בדיוק כמוני, יושב באותם השירותים ומחרבן את אותו החרא (זה התחבר לי לשיעור
הקודם).
דווקא הדברים שתמיד איכשהו נאמרו בדרך אגב נצרבו אצלי הכי חזק. ככה גם
אני זוכר את ישראל מהקורס פסיכומטרי שעשיתי לפני כמה וכמה שנים. ישראל היה בחור
גדול מימדים, שהיה נכנס לשיעור כל פעם באיחור, מחייך מפה לאוזן ואז רנדומאלית פונה
למישהו ושואל את השאלה הקבועה "נו, יש חששות?". ושתבינו, היו חששות
בשפע. חששות מישראל, מהשאלה הרנדומאלית אך הקבועה שלו ואת החשש הגדול מהבחינה
הפסיכומטרית. אינני זוכר איש מהאנשים שלמדו איתי באותו הקורס, אבל את "ישראל
חששות" מעולם לא שכחתי. מידי פעם אני מוצא את עצמי שואל את אותה השאלה באותו הסגנון
והמימיקה, אבל אנשים לאו דווקא מבינים ממה בדיוק אני כל כך משועשע.
אם הייתי עורך רשימה של כל הדברים שלמדתי כדרך אגב, מאנשים משמעותיים
ומאנשים משמעותיים פחות, לבטח הייתה יוצאת רשימה מכובדת ביותר של דברים שכדאי
לגזור, לשמור ובעיקר להשתמש בעת הצורך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה